חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לקמ"ג מהווה 'ראיה חדשה' לצורך חוק הנכים

השופטת ע' ארבל:

1.        לפנינו בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי והשופטים מ' נאמן ור' ג'רג'ורה), בו דחה בית המשפט את ערעורו של המערער על פסק דינה של ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק), שליד בית משפט השלום בחיפה.

           החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על-פי הרשות שניתנה.

רקע עובדתי

2.        המערער לקה בנפשו בעת שירותו הצבאי. הוא התגייס לשירות סדיר ביום    27.11.72, שובץ כקלידן בצוות הווי גולני, וביום 7.1.74 שוחרר משירותו הצבאי. שבועיים לאחר שחרורו הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים בגין פגיעתו הנפשית. לטענתו, הוא החל לסבול ממחלת הנפש לאחר מלחמת יום כיפור, בעקבות המראות הקשים שראה במהלכה, ומאז 3.12.73 היה מאושפז לסירוגין בבית החולים "מזרע". ביום 9.5.74 הכירה ועדה רפואית לפי חוק הנכים בכך שמחלתו של המערער קשורה באופן חלקי לשירותו הצבאי וקבעה את דרגת נכותו ל-30% מתוך דרגת נכות כוללת של 50%. במהלך השנים עודכנה דרגת נכותו בהתאם להחלטות של הוועדות הרפואיות, כך שבתקופות מסוימות נקבעה דרגת נכותו בשיעור של 50%, בתקופות מסוימות בשיעור של 30%, ובתקופות אחרות בשיעור של 18%.

3.        בחודש אוקטובר 1986 הגיש המערער בקשה לעיון נוסף בתביעתו, ובמסגרתה כלל חוות דעת רפואית חדשה, לפיה קיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו. בחודש מאי 1988, ועל יסוד חוות דעת נוספת שהוגשה בעניינו מספר חודשים קודם לכן, הוכר לבסוף המערער כמי שנכותו האמורה נגרמה תוך כדי ועקב שירותו, וזאת החל מחודש אוקטובר 1986, הוא מועד הגשת הבקשה לעיון נוסף. דרגת הנכות שנקבעה לו היתה בשיעור של 30% לצמיתות, ובעקבות ההחלטה שולמו לו הפרשי תגמולים רטרואקטיבית החל מיום 1.10.86. בעקבות פניה נוספת של המערער קבע המשיב כי עבור התקופה שמיום 1.10.86 ועד 21.12.97 זכאי המערער לשיעור של 30% נכות ומיום 22.12.97 זכאי הוא לשיעור של 50% נכות לצמיתות.

4.        בעקבות ההחלטה כאמור, פנה בא-כוחו של המערער אל המשיב וטען כי יש להכיר בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער למחלתו וכן לדרגת נכות מוכרת של 50%, כבר החל משנת 1974, שאז פרצה מחלתו, ובאופן רציף עד היום. לטענתו, המערער זכאי לקבל הפרשי תגמולים והפרשי גמול עבור עזרת הזולת, בגובה הפערים בין שיעור זכאותו לשיעור ששולם לו בכל אחת מן התקופות השונות.

5.        המשיב, לעומתו, טען כי חוות הדעת החדשה שהתקבלה על-ידו מצביעה על קשר של גרימה בין שירותו של המערער למחלתו, ולכן מבססת "החלטה חדשה" לפי סעיף 35(א) לחוק, המזכה אותו בתשלום תגמולים בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 35(ב) לחוק. לאור זאת, ככלל, זכאי המערער לתגמולים רק החל ממועד הגשת הראיות שעל-פיהן ניתנה ההחלטה, או שנה אחת קודם לכן, לכל המוקדם, בהתאם להחלטת קצין התגמולים. לפיכך, קבע המשיב, לא ניתן לקבוע את תחילת הנכות ממועד מוקדם יותר.

ההליכים בפני הערכאות דלמטה

6.        הערכאות הקודמות דחו את טענותיו של המערער. בית משפט השלום בחיפה, בשבתו כוועדת ערעור לפי חוק הנכים (יו"ר הוועדה, כב' השופטת ב' בר-זיו, והחברים, ד"ר א' זילברמן וד"ר ג' וליש), דחה את הערעור על החלטת קצין התגמולים, בציינו כי המשיב פעל על-פי בקשת המערער בפנייתו מיום 1.10.86 לדון מחדש בעניינו לאור קיומה של "ראיה חדשה" בהתאם לסעיף 35 לחוק, ולאורה, תיקן את החלטתו וקבע למערער תגמולים רטרואקטיביים. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, מנוע המערער מלטעון כי אין מדובר "בראיה חדשה" אלא בטעות, המזכה אותו בתגמולים נוספים. עוד קבע בית המשפט, כי נכותו של המערער נקבעה מזמן לזמן על-ידי הוועדות השונות (לרבות ועדות עליונות לעררים) ואין מקום לשינוי הנכות באופן רטרואקטיבי, בשונה מקביעת הוועדות. יתר על כן, ציין בית המשפט, חוק הנכים קובע את גדר סמכויותיו של המשיב, אשר על-פיהן פעל הוא בעניין זה, ואילו תביעת המערער לתשלום תגמולים רטרואקטיביים מנוגדת לסמכויות שהוקנו למשיב על-פי החוק. בכל הנוגע לטענת המערער כי בשל מחלתו לא יכול היה למצות את זכויותיו לאורך השנים ולכן לא צריכה לחול התיישנות בעניינו, קבע בית המשפט כי לפחות מתחילת שנות ה-80, המערער היה מעורה באופן מלא בזכויותיו ודאג למצותן עד תום, ולכן אין לומר כי נופל הוא בגדר החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק, המאפשר מתן תגמולים למפרע.

7.        על פסק דינה של ועדת הערעור הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית משפט זה, אימץ את המסקנות שבפסק דינה של ועדת הערעור, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ודחה את הערעור. יחד עם זאת, קבע בית המשפט:

"...שהמערער זכאי לקבל מאז אוקטובר 1986 תגמולים על פי אחוזי הנכות הכוללים המלאים (ללא הפחתה מחמת הכרה בהחמרה במקום גרימה), בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לו מידי פעם בפעם על ידי הוועדות הרפואיות. אם מגיעים למערער הפרשים בין התשלומים שקיבל בפועל לבין העולה מהאמור לעיל, על המשיב לשלמם למערער".

פירוט טענות הצדדים בערעור

8.        ביסוד הדיון שלפנינו טענת המערער לפיה מוטעית קביעתו של המשיב כי חוות הדעת החדשה, עליה בוסס שינוי ההחלטה בעניינו, מהווה "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 לחוק. לגישתו של המערער, שינוי מעמדו מ"החמרה" ל"גרימה" היה בגדר תיקון טעות שדינו לחול למפרע ממועד תחילת הנכות, ולא בגדר "החלטה חדשה" בעקבות "ראיה חדשה" לפי סעיף 35 לחוק. על כן, טוען המערער כי אין בעניינו תחולה לסעיף זה, השולל תגמולים למפרע יותר מאשר לתקופה של שנה קודם להגשת הראיות החדשות. יש, אפוא, לשיטתו, להורות למשיב לקבוע למערער נכות צמיתה בשיעור של 50% החל מיום 21.7.74, הוא מועד הגשת התביעה לראשונה. עוד טוען הוא, כי עקב מצבו הנפשי היה מנוע מלנקוט את הצעדים הדרושים למימוש זכויותיו האמורות וכי למעשה התקיימו בו תנאי סעיף 18(ו) לחוק, המקנה לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעתו לתגמולים במועד, זכאות לקבל תגמולים למפרע החל ממועד מוקדם יותר מזה הנקוב בסעיף 35 לחוק.

9.        בא-כוח המשיב טוען כי דין הערעור להידחות. הוא חוזר על עמדתו לפיה חוות הדעת החדשה בעניינו של המערער אכן היוותה "ראיה חדשה" לצורך סעיף 35 לחוק. לטענתו, סעיף זה מהווה את המנגנון היחיד בחוק הנכים לתיקון החלטותיו של קצין התגמולים, ולכן תביעתו של המערער לתשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי מנוגדת לסמכות המשיב על-פי החוק. בנוסף, שולל בא-כוח המשיב את טענות המערער לפיהן הכיר המשיב בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו במועד מוקדם יותר לשנת 1988, וכן את התבססותו של המערער על מסמכים שונים, אשר לכאורה מצביעים על כך. לאור כל זאת, מבקש המשיב מבית משפט זה שלא להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית ששמעה את הראיות, ולדחות את טענותיו של המערער, המהוות לדידו השגות על קביעות חלוטות של ועדות רפואיות בעניינו. עוד מציין בא-כוח המשיב כי בהתאם לאמור בפסק דינו של בית משפט השלום וכעולה מתיקו האישי של המערער, לפחות מתחילת שנות ה-80 המערער היה מודע לזכויותיו ודאג למצותן עד תום ולכן לא ניתן לומר שנכלל הוא בגדר תנאי סעיף 18(ו) לחוק.

סיכום הדברים והצגת השאלות שבמחלוקת

10.      כחוט השני בטיעוניו של המערער שזורה הטענה כי שינוי מעמדו מ"החמרה" ל"גרימה" היה בגדר תיקון טעות שדינו לחול למפרע ממועד תחילת הנכות, ואינו בגדר "החלטה חדשה" בעקבות "ראיה חדשה", לפי סעיף 35(א) לחוק. משכך, טוען המערער, אין הדין בעניינו כבול להוראת סעיף 35(ב) לחוק, השולל את האפשרות להעניק תגמולים למפרע יותר מאשר לתקופה של שנה אחת קודם להגשת הראיות החדשות. לאור זאת, מבקש המערער לשלם לו תגמולים למפרע מאז שנת 1974, בהתאם לדרגת נכותו כפי שנקבעה על-ידי המשיב ביום ההכרה.

11.      השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו הינה שאלת תחולתו של סעיף 35 לחוק הנכים על עניינו של המערער וכן נפקותה המשפטית של תחולתו או אי תחולתו של סעיף זה. ביתר פירוט, השאלה היא האם חוות הדעת החדשה אכן ביססה "ראיה חדשה" בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק הנכים, או שמא על בסיס החומר הרפואי שהיה בידי הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המערער, היה מקום להכיר בקשר של גרימה בין שירותו הצבאי למחלתו כבר מעת פרוץ המחלה, ומכאן שאין מדובר בהחלטה על בסיס ראיות שלא היו בפני מקבל ההחלטה ולכן אין תחולה לסעיף 35 לחוק. אם נקבע, כדעת המשיב, כי מדובר ב"החלטה חדשה" על סמך "ראיה חדשה", הרי שצודק המשיב כי לפי סעיף 35(ב) לחוק, מועד תחילת מתן התגמולים הוא מועד הגשת הראיה החדשה, או שנה קודם לכן לכל המוקדם, על-פי החלטת קצין התגמולים. זאת ועוד, באם נגיע למסקנה כי אכן ראוי לחול בעניין זה סעיף 35 לחוק הנכים, תעמוד בפנינו שאלה נוספת, והיא האם עומד המערער בגדרי הזכאות החריגה לתגמולים למפרע הקבועה בסעיף 18(ו) לחוק, ואם כן- ממתי זכאי הוא לתגמולים. לעומת זאת, אם נקבע, כדעת המערער, כי אין בעניינו תחולה לסעיף 35, נידרש לדון בשאלה הנוספת, והיא מהו הדין החל במצב זה.

שאלת תחולתו של סעיף 35 לחוק והמשמעויות הנגזרות מכך